המילה המרכזית שמתארת את היכל התהילה של המוזיקאים בנאשוויל הוא "אקלקטי" (לקטני). המוזיאון מתיימר להציב את המוזיקאים במרכז - אלה שבדרך כלל נמצאים מאחורי הזמרים. רעיון מדהים. הרבה פעמים אנחנו זוכרים שיר דווקא בגלל ריף גיטרה או אלמנט מוזיקלי אחר, אך רוב האנשים לא יודעים מי עומד מאחוריו. כך שהרעיון מעולה, אבל היישום שלו מאכזב.
במוזיאון הזה פשוט אין נשמה. בתערוכה מוצגים פריטים רבים, כלי נגינה, תמונות, סרטי וידאו של מוזיקאים שונים. אי אפשר להבין מדוע בחרו מוזיקאי אחד ולא אחר. אי אפשר להבין מדוע שמו פוקוס על סגנון מוזיקלי אחד ולא על אחרים. הכל שרירותי.
המבנה המרכזי מוביל להיכל תצוגה של הגראמי, עם תצוגה אינטראקטיבית המלמדת את המבקרים איך יוצרים מוזיקה: שירה, כתיבת שיר, הלחנת המוזיקה, עריכת המוזיקה ותהליך ההפקה. כמוזיקאי מצאתי את זה קצת משעמם. עם זאת, אני מאמין שאנשים שפחות מכירים את העולם הזה ימצאו את הקטע הזה מעניין ומהנה.
